גמ' מפני כבוד שבת התירו. שיאכל על פיו:

ורבנן. פליגי עליה ואמרין הנותן לחמותו כדין הנותן לשכנתו וכהדא דתני בתוספתא (שלהי פ''ד) בדין שכנתו:

אימתי בזמן שנתן לה שאור. לעיסה ותבלין לקדירה:

למה לי שואלו. יאכל כך בלא שאלה והרי עיקר ההיתר מפני כבוד שבת הוא ומשני על ידי עולי עולה כלומר עושי עולה והן שאין נזהרין במעשרות ועל פיהם אם אומרים מתוקנים הם הוא שהתירו לסמוך עליהם מפני כבוד שבת ואם נתיר אותן בלא שום שאלה הרי זה כמחזיק ידי עושי עולה שיאמרו הרי החברים לוקחין מאתנו פירות ואינן מקפידין לשאול ואתו לאמנועי טפי מלתקן פירותיהן:

ר' ביבי בשם ר' חנינא אמר היינו טעמא מפני שאימת שבת עליו. וירא מלשקר ואומר האמת:

בדה תנינן וכו'. בתמיה ואמאי לא יאכל גם במוצאי שבת אם סומכין עליו שאומר האמת ותיקנן:

מפני אחד שאין אימת שבת עליו. כלומר החמירו חכמים שלא יאכל אחר השבת מפני שיש אחד שאין אימת שבת עליו ומשקר ומיהו בשבת עצמו לא גזרו מפני האחד והלכו אחר הרוב:

תני. בתוספתא (ריש פרק ה') אם שואלו בחול ואומר שתיקנן לא יסמוך עליו לאכול בשבת וקאמר הש''ס דהאי ברייתא לא אזלא אלא כמ''ד דטעמא הוי מפני שאימת שבת עליו והלכך ניחא דאם שואלו בחול לא יסמוך עליו ואפי' לאכול בשבת דאלו למ''ד מפני כבוד שבת התירו א''כ בדין היה שאפי' שואלו בחול יאכל בשבת:

גמ' אוף קדמייתא על דעתיה דר' יהודה היא. כלומר האי דתני בהתחלת המשנה הנותן לחמותו לדעתיה דר' יהודה היא דהיא סובר כן כדפרישית במתניתין דהאי אמר רבי יהודה וכו' סיומא דמילתיה דקאמר ברישא היא וכדמפרש טעמא דאיהו סבירא ליה דחמותו כדין פונדקית יש לה וחשודה להחליף:

גמ' ר' יוסי ורבן שמעון ב''ג שניהן אמרו דבר אחד. רשב''ג לקמן (בריש פ''ה דמעשר שני) דתנינן כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה ושל ערלה בחרסית וכו' מציינין אותו לסימן שידעו שהוא כרם רבעי או ערלה ולא יטלו מהן ארשב''ג בד''א בשביעית שהכל הפקר הוא ונוטלים שלא בגזילה אבל בשאר שני שבוע שהן באין לגזול אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ויטלו באיסור וזה כר' יוסי דמתני' דס''ל נמי אין אנו אחראין לרמאין הבאים ליטול בגזילה:

מסתברא. וקאמר הש''ס דלאו מילתא היא בדוקא לומר ששניהן אמרו דבר אחד אלא דאיכא למימר דמסתברא דר' יוסי יודי לרשב''ג דהתם דאיהו ס''ל אין אנו אחראין לרמאין אפי' בגוונא דמתני' שזה החבר לא יעשר את מה שהוא נותן לה ואע''פ שמוציא מת''י דבר שאינו מתוקן ומכ''ש דיודי לי' לרשב''ג בדינא דהתם דאין אנו אחראין לרמאין ולעשות סימן להם שלא יאכלו דבר איסור אבל רשב''ג לא יודי לר' יוסי דהכא שאני דאף שהיא מכוונת לגזול מ''מ אין דרך להחבר הזה להיות מוציא מביתו ומתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

מתני' הלוקח פירות שואלו בשבת ואוכל על פיו. אם אומר שעישרן ומפרש בגמ' מפני שאימת שבת עליו ומתירא לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. לפחות ממאה ונדמעו ולהכי נקט תרומת מעשר לפי שנחשדו. עמי הארץ עליה דהן סוברים דכל זמן שלא הופרש מעשר ראשון אין תרומת מעשר במיתה אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה:

אף בחול שואלו ואוכל על פיו. אם הפריש אותה לפנינו ונפלה לתוך החולין ואומר ע''ה שחזר והתקינה כגון שהוסיף עליה (ועיין במראה הפנים ד''ה תני וכו') אוכלין על פיו לפי שאימת דימוע עליו וירא לשקר והלכה כר''ש שזורי:

בנותן לחמותו שביעית. שנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית שאינה חשודה להחליף ולהאכיל את בתה שביעית דחמירא להו שביעית ואפי' אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית:

מעשר את שהוא נותן לה. שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה ליחלף. כלומר אע''ג דאין ע''ה אחר חשוד להחליף כדאמרינן במתני' דלעיל היא חשודה להחליף לפי שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה להחבר שאומר' בלבה ראוי הוא שיאכל משלי שהוא חם ויפה ואני אטול את שלו הקר והגרוע:

א''ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ר' יוסי ס''ל דלאו לטובה אלא לגזול היא מכוונת ואין אחריות הרמאין עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין על החבר זה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' הנותן לחמותו. עיסתו לאפות או לבשל קדרה:

מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל כדמסיק ר' יהודה לטעמא רוצה היא בתקנת בתה וכו' ומפרש בגמ' משום דר''י ס''ל הנותן לחמותו כנותן לפונדקית שחשודה לחלוף היא ורבנן פליגי עליה וס''ל חמותו כשכנתו כדמסיק בגמ' והלכה כחכמים:

מתני' הנותן לפונדקית.שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה ונותן לה לתקן לו עיסה וקדרה:

מתני' הלוקח פירות שואלו בשבת ואוכל על פיו. אם אומר שעישרן ומפרש בגמ' מפני שאימת שבת עליו ומתירא לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. לפחות ממאה ונדמעו ולהכי נקט תרומת מעשר לפי שנחשדו. עמי הארץ עליה דהן סוברים דכל זמן שלא הופרש מעשר ראשון אין תרומת מעשר במיתה אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה:

אף בחול שואלו ואוכל על פיו. אם הפריש אותה לפנינו ונפלה לתוך החולין ואומר ע''ה שחזר והתקינה כגון שהוסיף עליה (ועיין במראה הפנים ד''ה תני וכו') אוכלין על פיו לפי שאימת דימוע עליו וירא לשקר והלכה כר''ש שזורי:

בנותן לחמותו שביעית. שנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית שאינה חשודה להחליף ולהאכיל את בתה שביעית דחמירא להו שביעית ואפי' אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית:

מעשר את שהוא נותן לה. שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה ליחלף. כלומר אע''ג דאין ע''ה אחר חשוד להחליף כדאמרינן במתני' דלעיל היא חשודה להחליף לפי שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה להחבר שאומר' בלבה ראוי הוא שיאכל משלי שהוא חם ויפה ואני אטול את שלו הקר והגרוע:

א''ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ר' יוסי ס''ל דלאו לטובה אלא לגזול היא מכוונת ואין אחריות הרמאין עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין על החבר זה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' הנותן לחמותו. עיסתו לאפות או לבשל קדרה:

מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל כדמסיק ר' יהודה לטעמא רוצה היא בתקנת בתה וכו' ומפרש בגמ' משום דר''י ס''ל הנותן לחמותו כנותן לפונדקית שחשודה לחלוף היא ורבנן פליגי עליה וס''ל חמותו כשכנתו כדמסיק בגמ' והלכה כחכמים:

מתני' הנותן לפונדקית.שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה ונותן לה לתקן לו עיסה וקדרה:

גמ' מפני כבוד שבת התירו. שיאכל על פיו:

ורבנן. פליגי עליה ואמרין הנותן לחמותו כדין הנותן לשכנתו וכהדא דתני בתוספתא (שלהי פ''ד) בדין שכנתו:

אימתי בזמן שנתן לה שאור. לעיסה ותבלין לקדירה:

למה לי שואלו. יאכל כך בלא שאלה והרי עיקר ההיתר מפני כבוד שבת הוא ומשני על ידי עולי עולה כלומר עושי עולה והן שאין נזהרין במעשרות ועל פיהם אם אומרים מתוקנים הם הוא שהתירו לסמוך עליהם מפני כבוד שבת ואם נתיר אותן בלא שום שאלה הרי זה כמחזיק ידי עושי עולה שיאמרו הרי החברים לוקחין מאתנו פירות ואינן מקפידין לשאול ואתו לאמנועי טפי מלתקן פירותיהן:

ר' ביבי בשם ר' חנינא אמר היינו טעמא מפני שאימת שבת עליו. וירא מלשקר ואומר האמת:

בדה תנינן וכו'. בתמיה ואמאי לא יאכל גם במוצאי שבת אם סומכין עליו שאומר האמת ותיקנן:

מפני אחד שאין אימת שבת עליו. כלומר החמירו חכמים שלא יאכל אחר השבת מפני שיש אחד שאין אימת שבת עליו ומשקר ומיהו בשבת עצמו לא גזרו מפני האחד והלכו אחר הרוב:

תני. בתוספתא (ריש פרק ה') אם שואלו בחול ואומר שתיקנן לא יסמוך עליו לאכול בשבת וקאמר הש''ס דהאי ברייתא לא אזלא אלא כמ''ד דטעמא הוי מפני שאימת שבת עליו והלכך ניחא דאם שואלו בחול לא יסמוך עליו ואפי' לאכול בשבת דאלו למ''ד מפני כבוד שבת התירו א''כ בדין היה שאפי' שואלו בחול יאכל בשבת:

גמ' אוף קדמייתא על דעתיה דר' יהודה היא. כלומר האי דתני בהתחלת המשנה הנותן לחמותו לדעתיה דר' יהודה היא דהיא סובר כן כדפרישית במתניתין דהאי אמר רבי יהודה וכו' סיומא דמילתיה דקאמר ברישא היא וכדמפרש טעמא דאיהו סבירא ליה דחמותו כדין פונדקית יש לה וחשודה להחליף:

גמ' ר' יוסי ורבן שמעון ב''ג שניהן אמרו דבר אחד. רשב''ג לקמן (בריש פ''ה דמעשר שני) דתנינן כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה ושל ערלה בחרסית וכו' מציינין אותו לסימן שידעו שהוא כרם רבעי או ערלה ולא יטלו מהן ארשב''ג בד''א בשביעית שהכל הפקר הוא ונוטלים שלא בגזילה אבל בשאר שני שבוע שהן באין לגזול אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ויטלו באיסור וזה כר' יוסי דמתני' דס''ל נמי אין אנו אחראין לרמאין הבאים ליטול בגזילה:

מסתברא. וקאמר הש''ס דלאו מילתא היא בדוקא לומר ששניהן אמרו דבר אחד אלא דאיכא למימר דמסתברא דר' יוסי יודי לרשב''ג דהתם דאיהו ס''ל אין אנו אחראין לרמאין אפי' בגוונא דמתני' שזה החבר לא יעשר את מה שהוא נותן לה ואע''פ שמוציא מת''י דבר שאינו מתוקן ומכ''ש דיודי לי' לרשב''ג בדינא דהתם דאין אנו אחראין לרמאין ולעשות סימן להם שלא יאכלו דבר איסור אבל רשב''ג לא יודי לר' יוסי דהכא שאני דאף שהיא מכוונת לגזול מ''מ אין דרך להחבר הזה להיות מוציא מביתו ומתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

מה חמותו. באיזה חמותו אמרו במתני' אם אף בחמותו מן האירוסין חששו או דוקא אם מן הנשואין היא וכדמשמע מלישני' דר' יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה וא''כ כבר נשא בתה ושרוי חתנה אצלה בביתה אבל מן האירוסין דליכא טעמא דבושה מחתנה כל כך שאינו שרוי בביתה אימא לא איכפת לה להחליף המתקלקל:

נשמעינה מן הדא. דקתני בסיפא ומודה ר' יהודה וכו' וכי שנייא היא תמן בין מן האירוסין בין מן הנשואין דהא לא אידכר שם חתנה וא''כ ודאי אין חילוק ואף בחמותו מן האירוסין איירי וה''ה אוף הכא ברישא בחדא גוונא היא ולא שנייא בין חמותו מן האירוסין לבין מן הנשואין:

הדרן עלך מאכילין את העניים

לא אמר אלא שוגג. הא דהתירו לא אמרן אלא בשוגג כדתנינן ושכח לעשרן הא מזיד שלא עישרן במתכוין קודם השבת ודעתו על מנת לשאול לו בשבת אסור:

בשאין עמו תנאי. בשלא התנה מערב שבת:

אבל אם יש עמו תנאי אוכל על תנאו של חבירו. כלומר אפי' במתנה על של חבירו ואינו ברשותו שבדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו כדתנן לקמן (בפ''ז) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר וכו' והכא נמי אם יש עמו תנאי שהתנה מע''ש אינו צריך לשאלו בשבת ולא לסמוך עליו:

מתני' הלוקח פירות שואלו בשבת ואוכל על פיו. אם אומר שעישרן ומפרש בגמ' מפני שאימת שבת עליו ומתירא לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. לפחות ממאה ונדמעו ולהכי נקט תרומת מעשר לפי שנחשדו. עמי הארץ עליה דהן סוברים דכל זמן שלא הופרש מעשר ראשון אין תרומת מעשר במיתה אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה:

אף בחול שואלו ואוכל על פיו. אם הפריש אותה לפנינו ונפלה לתוך החולין ואומר ע''ה שחזר והתקינה כגון שהוסיף עליה (ועיין במראה הפנים ד''ה תני וכו') אוכלין על פיו לפי שאימת דימוע עליו וירא לשקר והלכה כר''ש שזורי:

בנותן לחמותו שביעית. שנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית שאינה חשודה להחליף ולהאכיל את בתה שביעית דחמירא להו שביעית ואפי' אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית:

מעשר את שהוא נותן לה. שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה ליחלף. כלומר אע''ג דאין ע''ה אחר חשוד להחליף כדאמרינן במתני' דלעיל היא חשודה להחליף לפי שהיא מתכוונת לטובה ונותנת משלה שהוא יותר יפה להחבר שאומר' בלבה ראוי הוא שיאכל משלי שהוא חם ויפה ואני אטול את שלו הקר והגרוע:

א''ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ר' יוסי ס''ל דלאו לטובה אלא לגזול היא מכוונת ואין אחריות הרמאין עלינו לשומרם שלא יאכלו דבר שאינו מעושר לפיכך אינו מעשר מה שהוא נותן לה ואם תקחנו הפונדקית לעצמה ותאכלנו כשאינו מתוקן אין על החבר זה כלום ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' הנותן לחמותו. עיסתו לאפות או לבשל קדרה:

מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. פת או תבשיל שנתקלקל כדמסיק ר' יהודה לטעמא רוצה היא בתקנת בתה וכו' ומפרש בגמ' משום דר''י ס''ל הנותן לחמותו כנותן לפונדקית שחשודה לחלוף היא ורבנן פליגי עליה וס''ל חמותו כשכנתו כדמסיק בגמ' והלכה כחכמים:

מתני' הנותן לפונדקית.שומרת הפונדק והולכי דרכים מתאכסנים אצלה ונותן לה לתקן לו עיסה וקדרה:

גמ' מפני כבוד שבת התירו. שיאכל על פיו:

ורבנן. פליגי עליה ואמרין הנותן לחמותו כדין הנותן לשכנתו וכהדא דתני בתוספתא (שלהי פ''ד) בדין שכנתו:

אימתי בזמן שנתן לה שאור. לעיסה ותבלין לקדירה:

למה לי שואלו. יאכל כך בלא שאלה והרי עיקר ההיתר מפני כבוד שבת הוא ומשני על ידי עולי עולה כלומר עושי עולה והן שאין נזהרין במעשרות ועל פיהם אם אומרים מתוקנים הם הוא שהתירו לסמוך עליהם מפני כבוד שבת ואם נתיר אותן בלא שום שאלה הרי זה כמחזיק ידי עושי עולה שיאמרו הרי החברים לוקחין מאתנו פירות ואינן מקפידין לשאול ואתו לאמנועי טפי מלתקן פירותיהן:

ר' ביבי בשם ר' חנינא אמר היינו טעמא מפני שאימת שבת עליו. וירא מלשקר ואומר האמת:

בדה תנינן וכו'. בתמיה ואמאי לא יאכל גם במוצאי שבת אם סומכין עליו שאומר האמת ותיקנן:

מפני אחד שאין אימת שבת עליו. כלומר החמירו חכמים שלא יאכל אחר השבת מפני שיש אחד שאין אימת שבת עליו ומשקר ומיהו בשבת עצמו לא גזרו מפני האחד והלכו אחר הרוב:

תני. בתוספתא (ריש פרק ה') אם שואלו בחול ואומר שתיקנן לא יסמוך עליו לאכול בשבת וקאמר הש''ס דהאי ברייתא לא אזלא אלא כמ''ד דטעמא הוי מפני שאימת שבת עליו והלכך ניחא דאם שואלו בחול לא יסמוך עליו ואפי' לאכול בשבת דאלו למ''ד מפני כבוד שבת התירו א''כ בדין היה שאפי' שואלו בחול יאכל בשבת:

גמ' אוף קדמייתא על דעתיה דר' יהודה היא. כלומר האי דתני בהתחלת המשנה הנותן לחמותו לדעתיה דר' יהודה היא דהיא סובר כן כדפרישית במתניתין דהאי אמר רבי יהודה וכו' סיומא דמילתיה דקאמר ברישא היא וכדמפרש טעמא דאיהו סבירא ליה דחמותו כדין פונדקית יש לה וחשודה להחליף:

גמ' ר' יוסי ורבן שמעון ב''ג שניהן אמרו דבר אחד. רשב''ג לקמן (בריש פ''ה דמעשר שני) דתנינן כרם רבעי מציינין אותו בקזוזות אדמה ושל ערלה בחרסית וכו' מציינין אותו לסימן שידעו שהוא כרם רבעי או ערלה ולא יטלו מהן ארשב''ג בד''א בשביעית שהכל הפקר הוא ונוטלים שלא בגזילה אבל בשאר שני שבוע שהן באין לגזול אמרינן הלעיטהו לרשע וימות ויטלו באיסור וזה כר' יוסי דמתני' דס''ל נמי אין אנו אחראין לרמאין הבאים ליטול בגזילה:

מסתברא. וקאמר הש''ס דלאו מילתא היא בדוקא לומר ששניהן אמרו דבר אחד אלא דאיכא למימר דמסתברא דר' יוסי יודי לרשב''ג דהתם דאיהו ס''ל אין אנו אחראין לרמאין אפי' בגוונא דמתני' שזה החבר לא יעשר את מה שהוא נותן לה ואע''פ שמוציא מת''י דבר שאינו מתוקן ומכ''ש דיודי לי' לרשב''ג בדינא דהתם דאין אנו אחראין לרמאין ולעשות סימן להם שלא יאכלו דבר איסור אבל רשב''ג לא יודי לר' יוסי דהכא שאני דאף שהיא מכוונת לגזול מ''מ אין דרך להחבר הזה להיות מוציא מביתו ומתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

מה חמותו. באיזה חמותו אמרו במתני' אם אף בחמותו מן האירוסין חששו או דוקא אם מן הנשואין היא וכדמשמע מלישני' דר' יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה וא''כ כבר נשא בתה ושרוי חתנה אצלה בביתה אבל מן האירוסין דליכא טעמא דבושה מחתנה כל כך שאינו שרוי בביתה אימא לא איכפת לה להחליף המתקלקל:

נשמעינה מן הדא. דקתני בסיפא ומודה ר' יהודה וכו' וכי שנייא היא תמן בין מן האירוסין בין מן הנשואין דהא לא אידכר שם חתנה וא''כ ודאי אין חילוק ואף בחמותו מן האירוסין איירי וה''ה אוף הכא ברישא בחדא גוונא היא ולא שנייא בין חמותו מן האירוסין לבין מן הנשואין:

הדרן עלך מאכילין את העניים

לא אמר אלא שוגג. הא דהתירו לא אמרן אלא בשוגג כדתנינן ושכח לעשרן הא מזיד שלא עישרן במתכוין קודם השבת ודעתו על מנת לשאול לו בשבת אסור:

בשאין עמו תנאי. בשלא התנה מערב שבת:

אבל אם יש עמו תנאי אוכל על תנאו של חבירו. כלומר אפי' במתנה על של חבירו ואינו ברשותו שבדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו כדתנן לקמן (בפ''ז) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש מחר הרי הוא מעשר וכו' והכא נמי אם יש עמו תנאי שהתנה מע''ש אינו צריך לשאלו בשבת ולא לסמוך עליו:

שאלו שבת הראשונה ולא בא. השתא מיבעיא ליה בהאי דינא גופיה דאמרינן בשבת הראשונה אוכל עמו ואם שאלו בשבת זו ואמר לו מעושרין הן ונזדמן שלא בא לאכול עמו באותה שבת דהדין הוא דבשבת שנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו כדאמרינן לקמן דלא התירו אלא בשבת הראשונה ובעי עלה ולא כבר שאלו בשבת שעברה ואמאי צריך לשאול עוד בשבת שניה וקאמר ר' יונה דלא דמי האי שאלה של שניה לשאלה של ראשונה דבשניה שאל על נפשיה הוא שאוכל עמו אבל בראשונה מה ששאל הויא כמו ששאל אחר עליו שהרי לא בא הוא לאכול עמו. וכל זה לפי גי' הספר דגריס הכא א''ר יונה תמן וכו' אבל נראה שהוא ט''ס וצ''ל א''ר יוסה תמן בההוא דשאל וכו' והשתא יותר נוחה פי' הסוגיא דר' יונה לעיל דחי לה להא דמייתי ראיה מהתוספתא דאם שואלו בשבת אוכל בי''ט וכן איפכא וקאמר דהתם מיירי בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער''ש וכו' וכדפרישית בזה ואי קשיא דא''כ מאי קמ''ל דאם דעתו היה עליהן מער''ש פשיטא היא דאם שאלו בזה מותר בזה לכ''ע. תריץ אין הכי נמי דלגופה לא אצטריך ומשום סיפא נקט לה דדוקא בי''ט ושבת הסמוכין זה לזה אם שאל בזה מותר בזה אבל אם שאלו בשבת זו לא יאכל מהן לשבת הבאה והכי קתני לה בהדיא בסיפא דהתוספתא וקאמר ר' מנא דמיליהון דרבנן מסייעין לר' יונה דלא מהני שאלת שבת זו לשבת הבאה כדתנינן המדיר וכו' וקאמרי דבשבת ראשונה התירו מפני איבה. לא בפירות וכו' לא אמר אלא מפני איבה שאלו וכו' כל זה מסיומ' דמילתא דר' מנא היא וכלומר הרי שלא אמרו אלא בשבת הראשונה מפני איבה וא''כ אם שאלו שבת הראשונה ולא בא לאכול עמו הא אמרינן לקמן דבשנייה לא יאכל עד שיעשר או עד שיחזור וישאלנו והלא כבר שאלו בראשונה אלא ע''כ דשאלת שבת זו לא מהני לשבת הבאה ואף בפירות שהיתה דעתו נסמכת עליהן מער''ש כדאיירי הכא מסתמא וכדאמרן והיינו סייעתא לר' יונה. ועלה קאמר ר' יוסה דלא דמי כלל האי דינא דמתני' דהמדיר לדינא דהתוספתא דתמן בההיא דשאיל על נפשיה הוא שהרי שואלו על פירותיו של עצמו שלקח ממנו וא''כ בדין הוא שלא תהא שאלת שבת זו תקנה לשבת הבאה לפי שהיה לו לעשר פירותיו בינתים וכמזיד הוא ולא התירו אלא בשוגג ובפעם הראשונה ששכח לעשרן. אבל הכא בהמתניתין דהמדיר בההיא דשאל חורן עלוי. כלומר דהוי כמו שאחר שואל בשבילו ואין הפירות שלו שיכול לתקנן וה''נ כן הוא דהא הפירות אינן בידו וזה מדירו לאכול עמו אלא שלא התירו לו שם כ''א מפני איבה ומיהו לא דמיא להך דר' יונה דפתר להתוספתא:

י''ט שהוא סמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה וכו'. למאן דאמר קדושה אחת היא אוכל הוא בזה מה ששאל עליו בזה ולמ''ד שתי קדושות הן אינו אוכל בזה ממה שמותר בזה ופלוגתא היא לקמן פרק בכל מערבין ובפ''ק די''ט:

ואפילו. והדר קאמר הש''ס דלא היא דאפילו למ''ד ב' קדושות הן אוכל הוא כאן דהרי עד שלא נראה לעשר בינתים הוא שאי אפשר היה לו לעשר בין זה לזה:

ותני כן. בתוספתא (ריש פ''ה) שואלו בשבת וכו'. וה''ה בשני י''ט של גליות שא''א לו לעשר בערב שבינתים:

תיפתר. כלומר דר' יונה דחי לה להאי סייעתא מהתוספתא דלעולם למאן דאמר שתי קדושות הן לא יאכל בזה ממה ששאל בזה דהוי כאחד מכין לחבירו והא דקתני שואלו בשבת אוכל ביום טוב תיפתר בפירות שנסמכה דעתו עליהן מערב שבת לאכול מהן ועל ידי שאלה שישאל ממנו אם מתוקנין הן וכגון שאין הפירות אצלו דאם אצלו היה לו לעשר א''נ דאפילו בהפירות אצלו מיירי ושכח מלעשרן אבל דעתו היה לאכול מהן וכיון שדעתו עליהם מע''ש או מעי''ט לא הוי כיו''ט מכין לחבירו דמה ששואל עליהן בשבת או ביו''ט גילוי דעת בעלמא הוא ולאו כהכנה מיקריא אבל אם לא היה דעתו מע''ש לא בדא התירו:

מיליהון דרבנן. דלקמן:

מסייעין לר' יונה אבא. דרבי יונה אביו של ר' מנא היה. כלומר דלא תימא אם בפירות שנסמכה דעתו עליהם מע''ש א''כ אמאי לא התנה עליהם כדתנן לקמן (בפ''ז) דבדמאי יכול להתנות מע''ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ואפי' על פירות שאינם ברשותו הלכך אמר מיליהון דרבנן מסייעין לי' דלדידהו סבירא להו נמי כסבריה דר' יונה:

דתנינן תמן. במתני' דלקמן המדיר את חבירו שיאכל אצלו וכו' אוכל עמו. בשבת ראשונה ומפרשי ר' ינאי ור' ישמעאל בשם ר' יוחנן דבשב' של פרוטגמייא היא בסעודת המשתה שעושה החתן בנשואין והתירו לזה לאכול עמו מפני איבה:

בשבת של פרוטגמייא לא בפירות שנסמכה דעתו עליהן מער''ש הוא. בתמיה הלא וודאי ידע מער''ש שהוא מן המנוין לבא על המשתה בשבת. לא אמר אלא מפני איבה השתא מסיק לה לסייעתא דר' יונה מהכא וכלומר שהרי בקושי התירו לו ומפני האיבה שלא ינטור עליו איבה אם לא יאכל עמו והרי זה ידע מער''ש והיה דעתו נסמכת שיאכל שם ומפני מה לא התנה עליהן מער''ש ועל כרחך דאע''פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער''ש והיה לו להתנות מ''מ אם שכח להתנות מער''ש אוכל עמו בשבת מפני איבה וה''נ כן שאע''פ שהיה דעתו נסמכת עליהן מער''ש והיה לו להתנות מ''מ אם שכח מלהתנות אוכל מהן בשבת על סמך השאלה ששואלו ואומר שעישרן והיינו סייעתא לר' יונה:

עד כדון בשאין לו מאותו המין. בעיא היא אם כאן לא התירו לסמוך על המוכר אלא בשאין לו ללוקח מאותו המין. ופשיט לה דלא היא ואפי' יש לו מאותו המין. הי צד תאוב כלומר דאע''פ שיש לו מאותו המין לפעמים אדם הוא תאב לאכול מצד הזה שבאותו המין עצמו ומאיזה צד שהוא תאוב התירו לו לאכול. א''נ צ''ל היצר תאב. יצרו של אדם תאב לפעמים לאכול מזה ואע''פ שיש לו עוד מאותו המין:

חשיכה מוצ''ש מעשר מזה על זה. כלומר שצריך לעשר ממה שאוכל במוצאי שבת וגם על שאכל בשבת ופריך בשלמא למ''ד מפני כבוד שבת התירו ניחא שאח''כ צריך לעשר גם על מה שאכל בשבת דלא התירו אלא בשעת צורך השבת אלא למ''ד מפני שאימת שבת עליו ואינו משקר א''כ למה לי מעשר מזה על זה הלא מה שאכל בשבת מפני שהאמינוהו להמוכר והרי דבר מתוקן אכל ולא משני מידי:

לקח ממנו אדם אחד וכו'. וכן הדין באדם א' שלקח ממנו שתי כלכלות כאחת ושאלו על אחת מהן הרי השניה אינה בחזקת מעושרת ולא יאכלנה עד שיעשר או עד שישאלנו גם עליה לפי שאני אומר זה עישר וזה לא עישר:

השני לא יאכל. ופשיט לה דאין השני יכול לסמוך על שאלתו של הראשון ולא יאכל עד שיעשר או עד שישאלנו גם הוא לפי שאני אומר של זה עישר ומה שלקח זה לא עישר:

מהו שיאכל על שאילת חבירו. אם חבירו הוא ששאל להמוכר והוא ג''כ לקח מזה המוכר עצמו כדמפרש ואזיל היך עבידא כו' שאלו על אחת מהן ואמר שהוא מעושר אם יכול השני לסמוך על זה ולומר שמסתמא עישר גם את שלו: